אור אדריכלים
הרחוב הנרטיבי הינו היסטוריוגרפיה אישית חדשה, נגישה, המציבה את האדם הספציפי במרכז ומאפשרת לחשוף את זהותו לאור. סיפורו מתגלה טפח אחר טפח למרות, או אולי בגלל, שהציור מכיל מבנים וחפצים בלבד והנפשות שפעלו בסיפור לא מצוירות בו כלל.
רחוב נרטיבי
פרויקט הגמר של אבי אור במסלול אודות עיצוב בתוכנית לתואר השני בעיצוב תעשייתי בבצלאל.
מרחב עירוני אישי כדרך חדשה להתבוננות על סיפור חיים
זהותו של אדם מבוססת במידה רבה על זיכרונו. העבודה מבקשת להציע דרך חדשה לעיבוד זיכרונות אישיים באמצעות פורמט שאוסף ומחבר את הבתים שנתפשים כחשובים, כמשמעותיים, אלה שנצרבו בזיכרונו ובזהותו של אדם, למרחב עירוני אחד.
בתיו של אדם מכונסים לשכונת מגורים, כיכר או רחוב. למרחב אורבאני אחד המכיל חללים רחבים וצרים, מקומות גבוהים ונמוכים, אזורים פתוחים וצפופים. כל אדם והרחוב שלו, על פי ההיסטוריה האישית והאינטימית שלו, על פי זיכרונותיו. רחוב ארוך עמוס בתים למי שנדד הרבה, רחוב מגוון למי שהחליף סביבות חיים, רחוב עם בתים קטנים ומפוזרים למי שנדד בסביבה כפרית, רחוב של בית בודד למי חי את כל חייו בבית אחד בלבד. הרחוב הנבנה מסיפורי חיים של היחיד הוא רחוב נרטיבי, רחוב שממצק לחומר אדריכלי כרוניקה של זמן ומרחב.
בניית החלל הנרטיבי של אדם - ציורו, מיפויו, בניה תלת ממדית שלו - היא דרך אפשרית להתבוננות חדשה על העבר, ליצירת הבנה חדשה של ההיסטוריה האישית. על מנת לבנות אותו יש להחליט מה מיוצג, מה מודחק, מה נחקר, מה משומר ומה מודגש. הבית הראשון ברחוב הוא הבית שבו נולדת, והאחרון הוא זה שבו אתה גר עכשיו, וביניהם הבתים שבהם גדלת, למדת, התאהבת, נפלת וקמת, עבדת, בילית, חלית, הכרת, שכבת וחלמת. לסיפור חיים שיש בו שינויים דרמטיים ותפניות בלתי צפויות יבנה רחוב בסדר שאינו כרונולוגי.
אם נולדת בארץ אחת, גרת בארץ אחרת ועכשיו אתה כאן, כל הבתים יתחברו לרקמה אורבאנית אחת. הליכה ברחוב היא מסע דמיוני בזמן ובמרחב.
הרחוב הנרטיבי ניצב על הגבול המטושטש בין היסטוריה לזיכרון אוטוביוגרפי ונע תדיר בין האותנטי, המדומיין, לאומנותי. במרחב הזה שיש בו ניסיון לדיוק היסטורי, התבוננות אישית ואמירה גרפית, אדריכלית, אומנותית נמצא כוחו. הוא כלי חדש להתבוננות על סיפור חיים, הוא קו-זמן, הוא רה-קונסטרוקציה (אחרי דה קונסטרוקציה) של מרחב פנימי, אישי, נפשי, מנטאלי.
הרחוב הנרטיבי הוא פורמט לשימור, תיעוד ועיבוד זיכרונות, הוא כלי. בניגוד לאלבום תמונות שעוסק בייצוג של הנאות הרחוב הנרטיבי מנסה לבנות הקשרים חדשים ולטעון במשמעות נוספת, אולי שונה.
הרחוב הנרטיבי הוא היש מהאין, הוא בניה של הלא נמצא, הוא חומר המאפשר הצפה של הסמוי, הוא סוג של טביעת אצבע של אדם. המרחב העירוני, בבנייתו, יוצר מרחב נפשי, מארגן מחדש מרחב בזיכרון. במרחב העירוני האישי, הבתים, כאובייקטים, מגלמים זמן שהות, חיבור למקום, למרחב. המרווחים בין הבתים, מגלמים תפניות בנרטיב, זמן תנועה, מעברים, קשר, ריקנות, חלל. הרחוב הנרטיבי, בהיותו כלי רישומי אדריכלי, מאפשר לאדם נקודת מבט חדשה, חיצונית, על עצמו (וריחוק הכרחי של האדם מעצמו) שמקלים על מלאכת ה(רה)ארגון. הלכה למעשה, הרחוב הנרטיבי מבוצע כעבודת רישום ידני בדיו (עט פיילוט 0.5) שחור על נייר, בקנה מידה אחיד, ללא צבע, ללא סרגלים, ללא מחשוב, ללא הדמיות ריאליסטיות. הרישום האדריכלי מבוצע במרווח שבין דו מימד לתלת מימד, בשניים וחצי מימדים, כך שהחזית הפונה לרחוב ותוכנית הגגות פרוסים ומחוברים – הצורה הגרפית יוצרת ריבוי נקודות מבט, עומק, אווירה ותנועה של העין בתוך הציור.
הרחוב הנרטיבי הראשון נבנה מסיפור חייו של אבי בתקופת השואה ולאחריה. הבית שבו אבי נולד נבזז ונהרס לנגד עיניו בשנת 1941. אבי, אחַיו ואימו מצאו עצמם ברחוב, על ערימה קטנה של מזרנים ושמיכות, לא יודעים לאן יפנו. אבי היה בן שבע, וגם היום הוא זוכר את הבית לפרטי פרטים. לאחר המלחמה, בתחנת הרכבת של העיר בוטושאן בצפון רומניה, שלחה אותו אימו, עם אחיו הקטן, לחבור לקבוצת ילדים בדרכם לפלסטינה. הם נופפו לה מחלון הרכבת המתרחקת, מפוחדים ובוכים, לפניהם מסע ארוך בין בתי יתומים, רכבות, ספינות מעפילים, מחנה מעצר, מעברות ובתי מחסה לילדים. עבור אבי, הסתיים המסע רק בשנת 1952, כשראה את אימו עולה מהשער של קיבוץ אלונים. עד שחזר לחיק משפחתו עבר בנדודיו עשרה בתים. היסטוריוגרפיה זו יצרה את הרחוב הנרטיבי ויוצרה ממנו.
אור אדריכלים 2015
